להשאר בהודו בזמן קוביד-19? קשה יותר משחשבתי

גבולות הודו נסגרו וידעתי שהכל הולך להשתנות אבל הצבתי לעצמי כמטרה לא לחזור לישראל. התחלתי בלדבר עם סוכנת שהצליחה להאריך את הויזה למישהו שהיה שוהה לא חוקי בהודו. תוך כדי דיברתי עם עוד סוכנת בניסיון להאריך את הויזה על סמך האזרחות ההודית שיש לאמא שלי . שתי האופציות כשלו למחרת. חברה של אלונה ושלי הציע לנו שנטוס לסרי לנקה ונעביר שם את הזמן עד שהכל ירגע. זאת האופציה היחידה שנותרה לי, כבר באנו לסגור כרטיס טיסה עד שפתאום בן דודה שלי הגיע וסיפר לנו שהוא שמע שכמה אנשים הצליחו להאריך את הויזה דרך שליחת טפסים באתר ממשלתי. באותו הרגע ניסיתי לשלוח את הטפסים אך ללא הצלחה. למזלי איתרתי סוכן בפושקר שעזר לי עם התהליך הזה.

בכל יום הסוכן היה אומר לי שמחר תהיה תשובה, כל יום הייתי אומרת לאלונה שמחר אנחנו נוסעות לקאסול. כל בוקר מחדש היינו אורזות את כל הדברים ומתכוננת בציפייה לעזוב את כל הבלאגן הזה מאחור ולהמשיך הלאה. לאט לאט מחבורה ענקית של אנשים נשארנו רק אלונה ואני. לא יכולתי לעזוב את פושקר כי הסוכן אמר לי שצריך להשאר באותה מדינה אחרת אצטרך לפתוח בקשה חדשה, מכיוון שכבר נחשבתי שוהה לא חוקית לא רציתי לקחת סיכונים. לשמחתי אלונה נשארה לחכות איתי. כבר היינו מותשות ומבואסות, אך לפתע אחרי שבוע קיבלתי מייל שהדבר האחרון שנשאר לסיום התהליך הוא לשלם נותר לי והויזה שלי תתארך.
 

סגרנו כרטיס לאוטובוס לילה לדלהי לאותו היום ויצאנו נרגשות למסע שהיה ארוך בהרבה משציפינו. 

הגענו לדלהי בחמש לפנות בוקר, חיכינו קצת יותר מ12 שעות לנסיעת המשך לקאסול. התחילו שמועות שהולכים לסגור את המעברים בין המדינות שבתוך הודו, אך הסוכן בדלהי שסגרנו אצלו את הנסיעה לקאסול הבטיח שזה יקרה ממחר ולא מהיום. אז עלינו על האוטובוס לקאסול בהתרגשות שיא. אחרי שמונה שעות נסיעה הגענו למחסום משטרתי. הסבירו לנו שגבולות המדינה נסגרו ושאין כניסה. הזמינו לנו אוטובוס חדש בתוספת תשלום שיקח אותנו בחזרה לדלהי. אלונה ישנה ולא ידעתי איך אני מעירה אותה עם הבשורה הזאת. חשבתי על כל הדרכים שאנחנו יכולות לנסות להתפלח לקאסול, אולי לחכות פה בגבול עד שהמשטרה תלך או באיזה כפר באיזור אך כשהערתי אותה והצגתי את האופציות שלנו היא אמרה לי שהיא חוזרת לדלהי ושהיא מקווה שאני איתה.

היה אמצע הלילה ולא ראיתי דרך ממשית שאני יכולה להגיע לקאסול. הרגשתי מובסת והמחשבה שיש מצב שאני עוד כמה ימים בארץ התחילה לחלחל. הנסיעה חזור היית קשה ממש. אני סומכת על התזמון שלי אבל הידיעה שפספסתי את הכניסה ביום אחד בגלל הויזה שלי נראתה לי לא הגיונית. סגרנו מלון מראש כדי שנוכל ישר להכנס אליו אך הנקודה שבה הורידו אותנו היית במרחק של שעה נסיעה מהמלון. לא ידענו את זה ועלינו על ריקשה עם הודי שרק מלמל כל הדרך, היה קר מאוד. כשהגענו למלון הפקיד בקבלה רצה לדרוש מאיתנו לשלם כפול על הכניסה המוקדמת לחדר. דרשנו לראות את המנהל אך הוא סירב בתוקף, כך שפשוט התחלנו לספר לו את כל מה שעברנו. הוא הרגיש כל-כך רע וישר התנצל, הוא סיפר לנו שהוא המנהל ושהוא יכניס אותנו לחדר עכשיו וגם לארוחת בוקר ללא תוספת תשלום.

החלטנו שלא נדבר על האופציות שיש לנו עד שלא נאכל וננוח.

קיבלנו עדכון על כך שבעוד כמה ימים יתחיל עוצר ברחבי הודו. המחירים של כרטיסי הטיסה לימים הקרובים היה יקרים מאוד. הבנו שכנראה נהיה בהודו לעוד שבועיים עד שתהיה טיסה במחיר נורמלי. התחלנו לחשוב על האופציות השונות שיש לנו למרות שעדיין לא נחנו או אכלנו. כשדיברנו על האופציה לנסוע לקאסר דיווי, להעביר שם את העוצר התחלנו ממש להתלהב. תוך כמה רגעים אני שוחחתי עם חברים שהצליחו להכנס באותו הבוקר לקאסר ואלונה החלה לחפש לנו שותפים למונית. כשהיא מצאה שותף, ארזנו בחזרה את הדברים שלנו ועלינו על מונית לכיוון בלי לחשוב פעמיים. 

 אחרי כמה שעות של נסיעה בלי הפסקה ירד החושך ולקראת חצות הנהג שלנו אמר שהנסיעה על ההר מסוכנת בחושך ושעדיף שנעשה עצירה של כמה שעות עד הבוקר. במשך זמן רב חיפשנו מקום שיסכים לקבל אותנו לישון בו. ניסינו אפילו להזמין מקום מראש דרך אתר אינטרנט אך שום מקום לא הסכים לקבל אותנו. סוף כל סוף אחרי שעתיים הצלחנו להכנס לחדר ואפילו בו לאחר חצי שעה הגיע הפקיד וניסה לגרש אותנו בטענה שהחדר שמור מראש.

התחלנו את הנסיעה בארבע בבוקר, הנוף השתנה ממש מהר. מזכיר את וואטה אבל מאוד שונה. נסענו בתוך יער עם נהר שליווה את הכביש. הנהג עצר במסעדה מקומית בדרך בשביל לשתות צ’אי ואני הלכתי לשבת על שביל בצד שמשקיף על הנהר והזריחה. צפיתי בציפורים מדהימות ביופין, את חלקן כבר זיהיתי וחלקן ראיתי לראשונה. הקשבתי לציוצן ולנהר הגועש. לא הצלחתי להבין איך אהיה מסוגלת להעביר שבועיים בבידוד בין ארבע קירות אחרי תחושת החופש שהרגשתי שם. כשהמשכנו בנסיעה פתאום הרי ההמילאיה התגלו אל נגד עינינו שלמרגלותיהם שטיח של עננים. זה היה פשוט יפיפייה.

המשכנו לעלות בהר עד שנעצרנו על ידי מחסום משטרתי שבישר לנו שגם לכאן אנחנו כבר לא יכולים להכנס.

עצרנו בצד, במשך כשעה התחננו לשוטרים וניסינו לשכנע אותם לאפשר לנו להכנס. הם סירבו בתוקף ואמרו לנו שזה לא אפשרי. לשמע המילים האלה הייתי מופתעת ממש, בהודו הכל אפשרי, אך כל דבר שניסינו להגיד לא עזר. החלטנו לוותר, חזרנו קצת אחורה בשביל והתמקמנו על אחד הגגות שהיו באיזור על מנת לספוג את יופיו של ההימלאיה. מתחת לגג שישבנו עליו היו קבוצת ילדים, ברגע שהם ראו אותנו הם התחילו לשטוף ידיים ולהתרחק מאיתנו. הייתי בהלם, מצד אחד אנחנו באמצע כפר בהודו מלא בצבעים ושלווה ואילו מצד השני קוביד-19 במיטבה רומסת לנו את הטיול.

אחרי זמן מה החלטנו להתחיל בנסיעה לכיוון דלהי. השותף שלנו לנסיעה ממש התבאס על כך שאנחנו חוזרים לדלהי. החלטנו לעזור לו ועצרנו לו מונית של תיירים הודים על מנת שיכנס בה לקאסר דיווי. נתנו לו מסכה, אמרנו לו לשים כובע ולשמור על הראש למטה. רצינו לחכות ולוודא שהוא מצליח להכנס לפני שאנחנו ממשיכות בנסיעה אז עצרנו בשולי הדרך, בינתיים הלכנו לטיול עד שמצאנו סלע לשבת עליו עם זווית ראייה להימלאיה. כשהוא עידכן אותנו שהצליח להכנס החלטנו שננסה גם אנחנו, אך הפעם שום מונית של תיירים הודים לא עצרה, מטרידנים ומוזרים רבים עצרו. באיזה שהוא שלב נוצרה התקהלות סביבנו והנהג מונית שלנו התחיל להילחץ, הוא דחק בנו להיכנס למונית או לתת לו ללכת. החלטנו לוותר על ההזדמנות המפוקפקת, עלינו למונית וחזרנו לדלהי.

כך יצא שאחרי כמה ימים רצופים בדרכים חזרנו לנקודת ההתחלה, ממש כמה שעות לפני שעוצר התחיל.

את הימים של העוצר העברנו בעיקר עם חברים שחיכו איתנו לטיסה. האמת שההודים הפתיעו אותי בהתנהלות שלהם עם המחלה. פתאום בדלהי, העיר הכי מזוהמת בהודו, יש שומר בדלת המלון או הסופר שמוודא שאתה מחטא את יידייך לפני הכניסה. גם הזיהום אוויר באיזור צנח במהירות. אך באיזה שהוא שלב המצב הדרדר ממש. למלון ששהייתי בו לא נותר יותר אמצעים להאכיל אותנו. בסופרים לא נשאר אוכל אלא רק חטיפים. לבצע משלוח היה כמעט לא אפשרי, כיוון שההזמנות מתבצעות באתר, ששולח קוד אוטומטי לתשלום למספר טלפון שמחובר אליו האשראי ולכולנו היה סים הודי עם מספר אחר. היו פעמים שהתקשרתי להתחנן למסעדה שתשלח לנו אוכל ושנשלם במזומן. יצא מצב שאכלנו ארוחה אחת ביום, כל שאר היום הייתי מפנטזת על מאכלים שונים ושולחת אותם ברשימות לאמא שלי, כדי שתכין ותביא לנו אותם לבידוד כשנגיע לארץ.

ביום הטיסה שלנו גילינו שאנחנו הטיסה היחידה שמתוכננת לאותו היום, השדה תעופה היה מלא בישראלים. האווירה היית אחרת, חלק שיחקו בכל מיני אביזרי גאגלין, פריזבי, חלק ניגנו, חלק שרו חלק רקדו לצלילי המוזיקה שהם ניגנו ברמקולים שלהם. היה ניכר שאף אחד בשדה לא מוכן לחזור הביתה. התהליך צק אין לטיסה היה הכי מוזר שחוויתי, לא מסודר, לא מאורגן ודי חובבני.

לא עיקלתי את זה שאני חוזרת לארץ עד שהתחלנו את הנחיתה בישראל. לא הייתי מוכנה לזה והייתי בטוחה שאצליח להשאר בהודו. אני יודעת שדברים קורים מסיבה מסויימת ושהייתי צריכה לחזור לישראל, כנראה כדי שאני אשוב להודו עוד פעם, אשלים את כל מה שפספסתי אך הפעם עם הידע שצברתי. הכל מדיוק ואני תמיד בזמן הנכון במקום הנכון. אך האמת היא שפשוט לא חשבתי שאתאהב ככה במדינה, במיוחד לא בהודו. לא חשבתי שזה בכלל אפשרי להתאהב בצורה כזאת במדינה, אבל פשוט יש בה הכל מהכל. יש בה מקום לכולם, דברים מסתדרים בה בצורה מטורפת וכל מי שתפגוש בדרך הוא חבר שלך גם אם אתה לא מכיר אותו עדיין. אני מודה על כך שלפחות הספקתי לטעום ממנה לפני שהעולם השתגע ושבחרתי לטוס בינתיים להודו ולא להמשיך לחכות למסע שלי בישראל.