הולי בפושקר – הימים לפני שהשמיים הפכו לשחורים

אחרי התלבטות לאן להמשיך אחרי הבלאגן באמפי החלטתי לעזוב את גואה ולנסוע לפושקר שבראגסטן ברכבת עם חברה. כשעלינו לרכבת הבנו שאנחנו התיירות היחידות על הרכבת. בערב רצינו להימתח קצת והתהלכנו בין הקרונות ברכבת. מבטים רבים נשלחו אלינו ולרגע לא הבנתי למה כולם בוחנים אותנו ככה. כשחזרנו למיטה הבנתי, רוב האנשים שעל הרכבת הזאת לא יצאו מגבולות הודו, רובם כנראה אפילו לא טיילו בתוך הודו. הבנתי שמה שנראה לי דבר כה בסיסי, לטייל בעולם, נראה מטורף לאדם שלא מכיר דבר מלבד המדינה שלו. אני מטיילת עם תיק שיש בו כל מה שאני צריכה, כל מקום שאני נמצאת בו שווה ערך לבית שלי, באותו לילה שהעברתי ברכבת הרגשתי בבירור שזה כרגע הבית שלי.

הנסיעה ברכבת התארכה, כנראה בגלל העצירות הממושכות שהם עשו. אחרי כמעט 30 שעות ברכבת הגענו לקוטה, עיר במרחק של חמש שעות נסיעה מפושקר. גם הנסיעה הזאת התארכה בגלל שחלקנו מונית עם הודים שנראה שעשו כל שביכולתם לעכב את הנסיעה. בהודו לזמן יש משמעות אחרת מול העולם המערבי כנראה כי ההודים לא מסתדרים טוב עם לוחות זמנים.

בזמן הזה שהייתי בהודו היה שיח על הצורך לסגור מקום לישון בו לזמן ההולי, בגלל שפושקר מתמלאת בתיירים. אני לא סגרתי מקום כי לא ידעתי איפה ארצה להיות וכשהגעתי היה חששתי שלא יהיה לי מקום לישון בו. למזלי הגענו לפושקר לפני העונה. היא היית כמעט לגמרי ריקה מתיירים ובכל מקום שעברנו בו ניסו לשכנע אותנו להתמקם בו, זה היה מרענן אבל מבלבל נורא. לבסוף בחרנו אכסנייה שבמהרה הבנתי שהיא לא לטעמי, בעיקר בגלל שהמקלחת לא עבדה כראוי. תיארתי לעצמי שאחרי ההולי אצטרך מקלחת טובה כדי להוריד את כל הצבע.

אחרי כמה ימים שעדיין לא הרגשתי בנוח בחדר החלטתי לעבור לאכסנייה אחר. כשהעברתי את הדברים שלי גיליתי שאני הולכת לחלוק קומה עם חבורה שממש אהבתי. לאחר כמה ימים גיליתי שכל הקומת קרקע שמורה לחבורה נוספת שאהבתי ואז חברים שלי מהבית עברו גם ותפסו את כל הקומה העליונה. כך שעד סוף השבוע הכרתי את כל דיירי הבניין. האווירה שם היית ממש טובה, שמחתי שהקשבתי לאינטואיציה שלי ועברתי לישון במקום אחר.
 

אך שום דבר לא הכין אותי למה שקרה כמה ימים אחרי.

בשעות הערב ישבתי בחדר ועשיתי מקרמה כשאני מקבלת סרייה של הודעות מישראל, מאלונה, החברה הכי טובה שלי. היא אמרה לי שיש לה חברה שנתקעה בהודו שצריכה עזרה ושאלה איפה אני. אחרי כמה דקות נשמעו נקישות על הדלת ותיארתי לעצמי שזה אחד מהחברים שלי, פתאום אלונה והודי עם מוצילה על הגב נכנסו לחדר שלי, לרגע לא הצלחתי לזהות את הפרצופים. הייתי בהלם ולא הבנתי איך דבר כזה יכול לקרות, הרי אתמול אלונה עשתה לי שיחת ווידיאו מהארץ. כשסוף-סוף עיקלתי את זה שאלונה הגיע להודו נכנסתי לאופוריה.

לאט לאט עם בואם של אנשים לפושקר החלו גם דיבורים על הקורונה. אני לא רציתי לשמוע או להשתתף בבדיחות על זה. זה היה נושא שרציתי להתחמק מלשמוע עליו כי לא רציתי שיהיו לו קשר למציאות שלי. אבל זה לא היה נראה שזה הולך לסכן את המשך הטיול, פשוט הדיבור על זה גרם לי להרגיש לא בנוח.

לבסוף כולם הגיעו לעצירה בפושקר לקראת ההולי.

חברים שהכרתי במהלך הטיול, חברים מהבית שלא ציפיתי לראות, חברים מהבית שכן ציפיתי לראות, למעשה כל האנשים שהכרתי שהיו בהודו באותו הזמן היו בפושקר גם הם. היה כיף לראות את כולם ולעבור בין ישיבות. פושקר מגניבה, יש בה אגם עם אווירה ממש טובה, בזמן השקיעה יש אנשים שמנגנים או משחקים באביזרי גאגלין שונים. יש בה שוק עצום עם כל מה שתרצו או תדמיינו. ברחבי העיר ישנם גגות רבים שאפשר לשבת בהן ולראות את כל הנוף מלמעלה. בנסיעה של חמש דקות מגיעים למדבר פתוח ולנוף שונה מאוד. לפעמים בערבים היינו מפעילים את הרמקולים בגינה ועושים סוג של מסיבה. היה תחושה של אחווה, אחרי כל החוויות המשותפות החברות הייית אחרת.
 

הגענו להולי שמחים ומאושרים בלי שום הכנה לכך שהגל שלנו עומד להתרסק.

בגלל הקורונה המסיבה שיש בדרך כלל בהולי בשוק בוטלה. החלטתי לצאת לעשות סיבוב בשוק בשעות הבוקר לפני שנהיה עמוס מידי. בהולי בפושקר יש בלאגן, הרבה תיירים מכל העולם ומכל הודו מתרכזים בפושקר. בוא נגיד שזה לא זמן טוב להסתובב בו לבד במיוחד בתור בחורה כך שהלכתי עם חברים. האמת שבהתחלה היה ממש כיף, זרקנו צבעים, זרקו עלינו, עלינו לאחד הגגות בשוק בשביל לראות את הכל מלמעלה וכשמיצינו חזרנו לכיוון האכסניה שלנו. בדרך לשם 5 הודים עשו עלי אמבוש עם כל -כך הרבה צבע שבקושי הצלחתי לנשום והחלטתי שלא אצא להסתובב יותר באותו היום. 

מקומות רבים לא אפשרו לקיים אצלם מסיבה מחשש מהרשויות אך הבעלים של האכסניה שלנו הסכים לנו לפתוח מסיבה בחצר. הייתה אווירה ממש כיפית, המחזה היה ממש מקסים מהחלון בחדר שלי. כולם היו צבעוניים והעיפו צבע לכל עבר. הייתה מוזיקה טובה והיינו מוקפים בהמון חברים. כל זה בתחומי האכסניה שלי כך שהייתי מרוצה מאוד

ידעתי שכמה ימים אחרי ההולי אני צריכה לצאת לחדש את הויזה אז סגרתי נסיעה לג’ייפור עם חברים ליומיים אחרי ההולי וטיסה מגייפור לנפאל לכמה ימים אחרי. בגלל שכבר היה דיבור רציני על הקורונה בנפאל החלטתי לבקר בה ל24 שעות ולחזור. כמה שעות אחרי שסגרתי את כרטיס הטיסה, נשיא הודו יצא בהודעה שהגבולות של הודו נסגרים ביום של הטיסה שלי, משמע למחרת אני כבר לא יכולה להכנס בחזרה להודו. 

האמת שלא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות.

 זכרתי שהחיים מסתדרים כמו פאזל וזה שאני אחשוב בפאניקה מה לעשות לא יתרום לי בכלום אז העברתי את הערב בהתעלמות מוחלטת מהמצב. למחרת כשחברי היו צריכים תשובה לגבי הנסיעה שלנו התחלתי להתבלבל. הרצתי בראשי את כל האופציות שיאפשרו לי להשאר בהודו. החלטתי לבטל את הנסיעה והטיסה ולהשקיע את כל הזמן שלי בלהאריך את הויזה האלקטרונית שלי מתוך הודו.

לא היה לדבר הזה שום תקדים, לפני הקורונה זה לא היה אפשרי להאריך ויזה אלקטרונית מתוך הגבולות ולמעשה הבשורה היית כל-כך טרייה שלא היה לאף אחד תשובות. האווירה בפושקר השתנתה, הפסקתי לשאול אנשים עם מוצילות לאן הם ממשיכים כי התשובה הגורפת היית חזרה לישראל. הייתה תחושה של בריחה, אין אחד שלא קיבל שיחות דואגות מהבית עם דרישה או בקשה לחזור, גם אני קיבלתי אך לא היית שום דרך לשכנע אותי לוותר על הצפון, פשוט סירבתי לקבל את זה. עשיתי כל שביכולתי בשביל להאריך את הויזה ולהגיע לצפון.

בפוסט הבא ארחיב על מה עשיתי בשביל להאריך את הויזה והדרך שלי צפונה.